פסק-דין בתיק רע"א 2548-05-11

בבית משפט השלום מתבררת תובענה שהגישו המשיבים נגד המבקשת, לתשלום פיצויים בגין נזק שנגרם להם עקב הריסת בתיהם על ידי כוחות צה"ל. לפניי בקשה לרשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום (כב' השופטת א' שניידר) מיום 22.3.11 (להלן: ההחלטה), לקיים דיון הוכחות שנקבע ליום 1.11.11 באמצעות ועידת וידאו, כך שהמשיבים ועדיהם יעידו בבית הדין הצבאי שבמתקן "עופר", בנוכחות נציג המבקשת. על פי האמור בהחלטה, המשיבים הם מסורבי כניסה לישראל מחמת מניעה בטחונית, ולכן הגישו בקשה המאגדת שלוש בקשות חלופיות: לחייב את המבקשת להנפיק להם היתרי כניסה; לקיים את הדיון במפקדת התיאום והקישור בבית לחם, בבית הדין הצבאי במחנה "עופר" או בכל בסיס צבאי או תחנת משטרה אחרים; או לקיים את הדיון באמצעות  ועידת וידאו. המבקשת התנגדה לבקשה על שלוש חלופותיה. בית המשפט סבר כי לא ניתן לשלול מן המשיבים את זכות הגישה לבית המשפט, ובהיעדר סמכות לחייב את המבקשת להנפיק למשיבים היתרי כניסה, הורה על גביית העדויות באמצעות ועידת וידאו, כאמור.

המבקשת טוענת בבקשה לרשות ערעור טענות שונות ובהן, כי לפני בית משפט קמא לא הובאו ראיות לכך שנעשו מלוא המאמצים לאפשר את כניסת המשיבים ועדיהם לישראל ושאכן ללא שמיעת העדויות כפי שנקבע - באופן המקפח את זכויות המבקשת - תישלל זכותם של המשיבים להביא את ראיותיהם; כי לא הוכח שניתן יהיה לקיים את הדיון במחנה "עופר"; כי תיפגע זכותה של המבקשת להליך הוגן ולניהול חקירה נגדית ראויה; כי תישלל מבית המשפט האפשרות להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים; כי מדובר בהחלטה בלתי מאוזנת המתחשבת במשיבים יתר על המידה; ועוד.

המשיבים התבקשו להשיב לבקשה ולהתייחס בתשובה, בין היתר, " למאמצים שנעשו, אם נעשו, לקבל היתר כניסה לישראל לצורך התייצבות למשפט".

בתשובתם טענו המשיבים, כי בבית משפט קמא נקבעו ישיבות הוכחות רבות, אשר נדחו בשל כך שכניסתם של המשיבים לישראל לא הותרה. לאחר שלא עלה בידי המשיבים להתייצב לדיונים, הגישו ביום 1.12.10 את הבקשה מושא ההחלטה. הבקשה נתמכה במכתב מאת המנהל האזרחי, פניות הציבור, מיום 29.11.10, לפיו בדיקה מול המערכת הממוחשבת העלתה כי קיימת מניעה בטחונית לכניסתו של המשיב 1 לישראל. המשיבים הפנו בתשובתם, בין היתר, להחלטה שניתנה ביום 4.5.11 על ידי השופט פרקש, בבקשה דומה, במסגרתה דחה בית המשפט בקשה לרשות ערעור על החלטה אחרת של בית משפט השלום לשמוע עדויות באמצעות ועידת וידאו בנסיבות דומות.

המבקשת השיבה לתשובה והטעימה, כי המשיבים לא הצביעו על ראשית מאמץ שעשו כדי להתיר את כניסתו של המשיב 1 לישראל. כך, אף אם קיימת ביחס למשיב 1 מניעה להיכנס לישראל, רשאי הוא להגיש בקשה להתיר את כניסתו לישראל במועד מסוים, כאשר קיימת לכך הצדקה ראויה. בענייננו, המשיב 1 ביקש וקיבל בשלוש הזדמנויות בשנים 2009-2008 היתר כניסה לישראל לצורך ביקור אסיר. כלומר, המשיב 1 מודע לכך שמניעת כניסה לישראל איננה בגדר סוף פסוק. כמו כן, המשיב 1 פנה בבקשה להיכנס לישראל לצרכים משפטיים ביום 3.11.09 וסורב, אך לא ברור אם פנה מבעוד מועד לפני הדיון ואם הציג זימון חתום כדין.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, ולאחר שאיפשרתי למבקשת ולמשיבים להתייחס לשאלה האם ראוי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ונראה לי כי זכויותיהם לא ייפגעו אם אעשה כן, החלטתי לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור לגופו. במה דברים אמורים.

בהחלטת השופט פרקש ב-רע"א 57826-03-11 אליה הפנו המשיבים, נאמרו הדברים הבאים, להם אני שותפה: " בפסיקה פורטו שלושה שיקולים רלבנטיים לצורך החלטה בשאלה אם להתיר מתן עדות בהיוועדות חזותית של עד הנמצא מחוץ למדינה: פניית המבקש נעשתה בתום לב; יש בידי העדים למסור עדות רלבנטית לשאלות השנויות במחלוקת; וקיימת "סיבה טובה" המונעת את הגעתו של העד לישראל (רע"א 3810/06 הנ"ל, פסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט א' גרוניס, שהיה שם בדעת מיעוט לגבי התוצאה, וכן שם בסעיף 3 להחלטת כב' השופטת מ' נאור שהביעה את דעת הרוב). אכן, כאשר מתבקשת עדותו של בעל דין באמצעות היוועדות חזותית, נוטה בית המשפט להקפיד במיוחד בקיומם של שיקולים אלו, לאור החשיבות הרבה של התרשמות ישירה מבעל דין מעוניין. הדברים אמורים אף ביתר שאת כאשר מבוקשת שמיעתו של התובע באמצעות היוועדות חזותית. יחד עם זאת נקבע בפסיקה גם, כי "האמצעים הטכנולוגיים לגביית עדות מחוץ לכותלי בית המשפט העומדים לרשותנו כיום מאפשרים לבית המשפט להתרשם מן העד באופן ישיר, ואף לפקח על  חקירתו ולכוונה בזמן אמת. בית המשפט יכול לקבל תמונה ברורה, תרתי משמע, באשר למהימנותו של העד ועל כן קטן החשש מפני העדרה של התרשמות ישירה מן המעיד ומן העדות" (שם, בפסקה 15), וכן כי "... ניתן היום לנקוט בגישה מרחיבה יחסית ביישום קריטריונים אלה, לאור השתכללות הטכנולוגיה של ועידת חוזי...", וכי "חשוב שהשימוש באמצעי של ועידת חוזי יישמר למקרים שבהם קיימת "סיבה טובה" להימנעות מהגעה לישראל, מעבר לאי-הנוחות שכרוכה בצורך להעיד במדינה אחרת, שהיא נחלת הכלל. ודוק: ראוי לנהוג בגמישות רבה יותר ככל שהעדות חשובה ומרכזית יותר." (רע"א 7265/09 מסס נ' משרד הבריאות (טרם פורסם, 31.12.09)). נוסף על כך יש לשקול האם יכול היה התובע להגיש את תביעתו בפורום אחר או שלא היתה לו ברירה אלא להגישה לבית משפט ישראלי (רע"א 3810/06 הנ"ל בסעיף 21)". באותו עניין מצא בית המשפט כי נשקלו השיקולים הרלבנטיים והאיזון ביניהם נעשה כראוי: " בית המשפט קמא מצא לנכון להיעתר לבקשת המשיב, שהרי דחייתה תמנע ממנו את יומו בבית המשפט. נראה גם כי עדותו של המשיב היא עדות חשובה להוכחת תביעתו, ואף אין חולק כי קיימות נסיבות המונעות את כניסתו לישראל... אם תחסם האפשרות להעידו כמבוקש ימנע ממנו מלהביא עניינו לבית המשפט המוסמך, שכן, דומה, כי התובע לא יכול היה להגיש תביעתו נגד המבקשת בפורום אחר. המבקשת גם לא הציגה כל חלופה אחרת לשמיעת עדותו של המשיב, ולא מצאתי בטענותיה הצדקה להתערבות במסקנתו של בית משפט קמא".

עיון בנסיבותיו של התיק שלפניי ובהשתלשלות העניינים בבית משפט קמא מעלה, כי הצדק עם המבקשת בטענתה, כי בענייננו לא הונח המסד הראוי לקביעה כי קיימת סיבה טובה המונעת את קיום הדיון כמקובל. להלן אפרט עמדתי.

ראשית, המניעה להיכנס לישראל נטענה רק ביחס למשיב 1. לפיכך, לא היה מקום להורות ש כל העדויות יישמעו על דרך של היוועדות וידאו.

שנית, עיון בתיק בית משפט קמא מעלה, כי אכן המשיב 1 לא עשה מאמץ ראוי לקבל היתר כניסה לישראל לצורך מסירת העדות. בישיבת קדם משפט מיום 2.11.09 הורה בית המשפט על הגשת תצהירים וקבע שני מועדים לשמיעת הראיות, ביום 9.5.10 וביום 30.5.10. ביום 29.4.10 פנתה ב"כ המשיבים בבקשה "דחופה" לביטול הדיון הקבוע ליום 9.5.10 בשל כך שעדי התביעה הגישו בקשה לקבלת היתרי כניסה כחודשיים לפני כן, וטרם נענו. הבקשה לא נתמכה בכל מסמך שהוא. ביום 3.5.10 (בלא קבלת תגובה) החליט בית המשפט לבטל את הדיון שנקבע ליום 9.5.10 והורה לב"כ המשיבים להודיע עד ליום 16.5.10 אם ניתן יהיה לקיים את הדיון שנקבע ליום 30.5.10. על יסוד הודעת ב"כ המשיבים כי לא ניתן יהיה לשמוע את העדים גם במועד הנדחה (ובלא קבלת תגובה), בוטל גם המועד השני לשמיעת הראיות ונקבעה ישיבת קדם משפט ליום 13.6.10. עובר לישיבת קדם המשפט פנתה המבקשת לבית המשפט בבקשה לדחיית התביעה. בבקשה נטען, כי בירור שערכה המבקשת העלה כי לגורמי התיאום והקישור (המת"ק) לא הוגשה כל בקשה לקבל היתרי כניסה. יתירה מכך. רק ביום 2.3.10 פנו המשיבים, באמצעות באת-כוחם, ללשכת היועץ המשפטי של איו"ש בבקשה להתיר את כניסתם לישראל ונענו, באופן מיידי, כי עליהם להגיש בקשה מתאימה למת"ק הסמוך למקום מגוריהם. זאת, כאמור, לא נעשה. בנסיבות אלה, כך נטען, יש לראות במשיבים כמי שזנחו את תביעתם. בישיבת קדם משפט מיום 21.6.10 ניתנה לב"כ המשיבים, לבקשתה, הזדמנות נוספת לפעול לקבלת היתר כניסה לישראל. ביום 1.12.10 הוגשה הבקשה מושא ההחלטה אשר נתמכה, כפי שצוין לעיל, במכתב כללי מאת המנהל האזרחי המאשר כי בדיקה במחשב העלתה שקיימת מניעה בטחונית לכניסתו של המשיב 1 לישראל. לא הובאה כל ראייה בדבר הגשת בקשה קונקרטית לקבלת היתר כניסה, חרף קיומה של המניעה הבטחונית, לשם מסירת עדות בדיון ההוכחות המלווה במסמכים כנדרש. לטעמי, בנסיבות אלה לא היה מקום לקבוע קיומה של "סיבה טובה" המונעת את קיום הדיון על פי סדרי הדין ודיני הראיות המקובלים.

בשולי ההחלטה אציין, כי החלטתו של בית משפט קמא היא החלטה דיונית, בעניין הנתון לשיקול דעתו, אשר ברגיל ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בה. ואולם, לנוכח אי ההפיכות שבשמיעת ראיות התביעה בדרך של ועידת וידאו סברתי כי נדרשת ההתערבות בשלב זה.

על יסוד כל האמור לעיל, אני מחליטה לבטל את החלטתו של בית משפט קמא. על המשיב 1 לפנות תוך שבעה ימים בבקשה כדין לקבל היתר כניסה לישראל לשם מסירת עדות במועד שנקבע, וככל שיסורב - יהא רשאי לפנות לבית משפט קמא בבקשה חדשה לשמיעת עדותו באמצעות היוועדות וידאו. הבקשה, ככל שתוגש, תיתמך במסמכים המעידים על הגשת הבקשה והסירוב, כאמור.

המשיבים יישאו בשכר טרחת המבקשת בסכום של 3,000 ש"ח.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ז' באב תשע"א (7 באוגוסט 2011), בהעדר הצדדים.